נושא הסכסוך עניינו בדירה, שהוסבה למחסן, ברחוב בעלי המלאכה 6 תל אביב (להלן: "
הנכס"). הזכויות בה, רשומות, על פי הנסח שצורף לכתב התביעה, על שם מליסדרוף חנה (1/3), וייל מנחם (1/6), וייל שלמה (1/6), וינברג אמוץ (1/6) וטברסקי מינה (1/6) (התעלמתי לצורך העניין מהנסח החדש שהופק).
התביעה הוגשה, שלא על ידי כל בעלי הזכויות בנכס, אלא, על ידי חנה מליסדורף (להלן: "
חנה"), וייל מנחם, ווייל שלמה, (אלה יקראו להלן: "
התובעים"), האוחזים במשותף בשני שליש מהזכויות בנכס. לתביעה לא הצטרפו, אפוא, יתר בעלי הזכויות (וינברג אמוץ (1/6) וטברסקי מינה (1/6)).
התביעה, עומדת (לאחר הסרתם של יתר הנתבעים, ויינברג אמוץ (להלן: "
אמוץ"), עזבון המנוחה טברסקי מינה ועזבון המנוח משה אברהם ויינברג ז"ל) אך ורק כנגד מרגלית פלדמן (להלן: "
מרגלית").
בהחלטה מיום 04/03/10 נקבע, כי ההכרעה תעשה בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון תידון שאלת הפינוי.
התובעים טוענים, כי מרגלית, מחזיקה בנכס ועושה בו שימוש שלא כדין. לפיכך, עוסקת התביעה בדרישה, לפינוייה וסילוק ידה מן הנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים.
כנגדם טוענת מרגלית, כי הינה בעלת הזכויות בנכס, שכן זה נרכש על ידה עוד בשנת 1987, תמורת הסך של 40,000$ ובמשך למעלה מ- 23 שנה, תופסת חזקה בלעדית בנכס.
חשוב לציין, כי לדיון זה קדם הליך נוסף (הפ. 1815/92) (להלן : "
ההליך הקודם"), שאף בו נדונו הזכויות בנכס. בהליך הקודם, בראשית שנות התשעים, הגישה מרגלית תביעה לסעד הצהרתי, בו נתבעה הכרתה כבעלת הזכויות בנכס, כמו השתקפות מראה ביחס להליך כאן. שם, נתבעו יורשי המנוח וינברג משה (אברהם) - אמוץ וינברג, מינה טברסקי, יורשי המנוחה וייל דבורה - (וייל מנחם וויל שלמה) ומליסדורף חנה.
בהליך הקודם נפסק ביום 21/10/93 (מוצג נ/13), כי על מרגלית להציג, כתנאי לזכאותה לרישום הזכויות בנכס על שמה, אישור בדבר שיחרורם של המשיבים, הם התובעים כאן, מתשלום מס שבח בפרק זמן של שישה חודשים. מאחר ומרגלית כשלה מלהמציא את האישור הנדרש ניתן פסק דין הדוחה את תביעתה.
בפתח סיכומיהם, טוענים התובעים, כי מרגלית מנועה מלהעלות טענות העומדות בסתירה לקביעות שנעשו בהליך הקודם, נוכח קיומו של מעשה בית דין, בעניין.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת, אפוא, לשאלה אם בדין מחזיקה מרגלית בנכס או שמא עליה לפנותו.
אין חולק, כי מרגלית עושה שימוש ממושך בנכס, במשך עשרות שנים ואף אין חולק, כי הזכויות הקנייניות בנכס אינן רשומות על שמה, עד עצם היום הזה. אין חולק גם, כי מרגלית ניסתה בהליך הקודם, כפי שתואר לעיל, להעמיד את עצמה כבעלת הזכויות הקנייניות בנכס והיא נכשלה מלעשות כן. השלכותיו של אותו הליך, גם הן חלק מהמחלוקת הנוכחית.
מבחינה עובדתית, מתמקדת המחלוקת בשאלה, אם אכן רכשה מרגלית את הזכויות בנכס, באופן ההופך את ישיבתה בו למוצדקת ושולל את האפשרות לפנותה ממנו.
מרגלית נמצאת כאמור בנחיתות, כיוון שזכויותיה בנכס אינן זכויות קנייניות ומאידך גיסא, היא מחזיקה בנכס שנים רבות, מכפי שניתן יהיה להתעלם מהן. טענתה של מרגלית, לפיה, רכשה את הזכויות בנכס נתמכת בעדותו של בעלה, אלכסנדר פלדמן (להלן: "
פלדמן") שטיפל בעניינים בשמה (מרגלית עצמה לא העידה במשפט). פלדמן טוען, כי שילם לויינברג עבור העברת הזכויות בנכס, שעה שויינברג ייצג, לפי הבנתו, את יתר בעלי הזכויות בו ובהם התובעים. עוד העידו מטעמה, עורך דין שלקוביץ', שהיה מעורב בייצוג הצדדים בעבר ואמוץ, בנו של ויינברג.
התובעים טוענים, באמצעות עדים אחרים, כי ידעו על קיומו של משא ומתן בקשר עם מכירת הנכס, אך לא על מכירתו בפועל, כך שמנקודת מבטם, החזיקה מרגלית בנכס כשוכרת. גירסתם הוצגה באמצעות צפרירה מליסדורף (להלן: "
צפרירה"), גיסתה של חנה, ששימשה כבאת כוחה בהליך הקודם, בנה (להלן: "
ליאור") ווייל אסטרלה (להלן: "
אסטרלה") שהיא אשתו של התובע 3 וכלתו של התובע 2.
מתוך עיון במוצגים שהוגשו, נלמד דבר קיומו של מסמך (מוצג נ/10), הנושא את שמות כל בעלי הזכויות בנכס מצד אחד, כמוכרים ואת שמה של מרגלית, מצד שני, כרוכשת ובו כלולים תנאי המכירה של הנכס ופרטיו. במסמך זה, מצויינת התמורה בסך של 40,000$ ולצידה לוחות הזמנים לתשלום, אלא, שמסמך זה אינו נושא כל חתימה שהיא. מלבד זאת, קיים מוצג נ/5, שבו מוצגים תצלומי שיקים בסכומים שונים, שנרשמו לפקודת ויינברג וכן, מוצג נ/6, המהווה מסמך המאשר את קבלת מלוא התמורה הנושא את חתימתו של ויינברג.
כאמור, מוצגים אלה מוכחשים ע"י התובעים, הטוענים, כי נעשו על ידי ויינברג ללא ידיעתם, ללא ייפוי כוח תקף, כאשר חלקם בתמורה לא הועבר לידיהם. לגרסתם, נתגלה להם כל המידע בעניין, רק באורח מקרה, בהליך הקודם.
מתוך עיון בפרוטוקולים, שנרשמו בהליך ה"פ 1815/92 למדנו, כי גם באותו הליך טענו התובעים, (בהתנגדותם לתביעתה של מרגלית, לרישומה כבעלת זכויות הקניין בנכס), כי לא נחתם כל הסכם בין הצדדים. עם זאת, לא שלל איש מהם את קיומה של הסכמה תקפה ואף לא את עצם תשלום התמורה. בעניין זה, אני מפנה לדבריה של צפרירה בפרוטוקול יום 02.06.93, מוצגת/42 ("
אם יש כסף שצריך להחזיר אותו, נחזיר אותו...").
זוהי גם עמדתם המשתמעת של התובעים כיום, כשהם מפנים לעדותו של משה מליסדורף ז"ל (להלן: "
משה"), המודה בעצם באפשרות, לפיה אכן שולמה התמורה בעד הנכס. לדבריו, אין הוא שולל העברת כספים, שבחלקם נועדו לכסות את תמורת המכירה. כך נשמעו הדברים בסעיף 17 לתצהירו של משה (מוצג ת/41): "
הריני מצהיר, כי מדי פעם קיבלנו כספים ... אולם, אין לנו אפשרות לדעת מה היו תשלומים אלה, אם היו עבור דמי שכירות, מכר או כיו"ב".
עדותו של עו"ד שלקוביץ', שהיה מעורב בייצוג הצדדים, איננה תורמת - לדעתי - לקביעת ממצא עובדתי בנקודה זו, שכן עצם הכחשתו את חלק עדותו של פלדמן ביחס למתן האישור על ידו, אין בה - לכשעצמה - כדי לפגום בתוקף הגרסה לפיה, אכן הועברו תשלומים בגין תמורת הנכס.